על עצמאות

היי חברים,

את התמונה הלא כל כך מחמיאה שלי בפרופיל, צילמה בתי בעודה בת שנתיים וחצי. מרגע שיכלה להחזיק מצלמה היא משתתפת במשימות התיעוד במשפחה. 

לפני שנתיים בערך, קראתי מחקר על כך שילדים עצמאיים הם ילדים מאושרים יותר. מיד נכנסתי ללחץ מאחר שהייתי אמא נדבקת, מגוננת, לא יודעת איזה 'טייטל' היה מגיע לי אז... מה שבטוח הוא שלא שחררתי.

מאז שקראתי את המחקר, המשכתי בקריאה על עצמאות של ילדים והפנמתי טוב, טוב. מרגע שביתי החלה להיות מעט עצמאית (עמדה, קישקשה קצת), איפשרתי לה לעשות הרבה בחירות בעצמה. קיבלתי לא מעט ביקורות על כך שהילדה בחרה בגדים בעצמה לפני גיל שנתיים. יתרה מזאת היא לא רק בוחרת את הבגדים שתלבש בבוקר לגן אלא בוחרת אותם בחנות.

לפי הספרות, כשאנו מאפשרים לילד להיות עצמאי (במשהו שאינו מסכן אותו כמובן), אנחנו בעצם נותנים לו לנסות בעצמו לעשות פעולה מסוימת. יכול להיות שיצליח בפעולה ויכול להיות שגם לא. בשני המקרים יש לעודד אותו, אם הצליח "כל הכבוד שהצלחת לעשות X", חשוב לפרט במה הוא הצליח- שיזכור את החיובי וגם את הדרך ואם לא הצליח אז לעודד אותו לנסות שוב. ילד מפתח מסוגלות, הוא לומד להתמודד עם דברים, לנחול הצלחות וגם כישלונות. 

אז ראשית, אנחנו מכינים אותם לחיים, להצליח, להיכשל, להתמודד גם עם משימות שלא פשוטות להם. אם הם ילמדו כבר מגיל קטן להתמודד עם כישלונות, אזי שבעתיד יהיה להם קל יותר והם יחזרו "לעמוד על הרגליים" מהר יותר מילד שקיבל כל מה שהוא רוצה שהיה קטן ולא יודע מה זה "לא" או מה זה להיכשל.

חשוב להבין גם מה זה אומר לפנק ולהבדיל בין פינוק לבין טיפול בילד. לפנק ילד משמעו לעשות עבור הילד דבר שהוא היה יכול לעשות בעצמו, למשל ללכת להביא משחק מהחדר שלו. אם המשחק לא נגיש לו וברור שהוא לא יכול להביא אותו, זו משימה למבוגר ולא פינוק.

אפשר בקלות להתבלבל עם הפינוק בכך שרוצים לדאוג לילד ולמלא את כל רצונותיו כי אנחנו אוהבים אותו ומי מאיתנו לא נפל בזה לפחות פעם אחת?!

באותה נשימה אני מזכירה גם את דחיית הסיפוקים. מחקרים קובעים כי ילדים שלמדו לדחות סיפוקים בגיל צעיר היו מוצלחים יותר בבגרותם. במילים אחרות- ילד עם סבלנות שיכול לחכות עד לקיומו של דבר מה, יוכל להיות סבלני ולהתקדם לעבר המטרה שלו עד שיגיע אליה, לא משנה כמה הדרך תלולה או ארוכה. 

מצרפת שני קישורים, אחד לסרטון על 'מבחן המרשמלו' שבודק שליטה עצמית ודחיית סיפוקים אצל ילדים, אפשר לנסות גם בבית. ואת דף הויקיפדיה על מבחן המרשמלו.

סרטון מבחן המרשמלו
על מבחן המרשמלו בויקיפדיה (באנגלית)

אז למה אני מאפשרת לבחור בגדים? כי זה מגבש אצל הילדה דעה ומאפשר לה להביע את עצמה. עדיין יש גבולות, לפחות בתחום הזה. בקיץ נלבש בגדים קצרים שנעים לנו איתם ובחורף נתלבש חם. אני מסבירה באופן כללי איך מתלבשים ואת הפריטים היא יכולה לבחור בעצמה (ולמזלי הרב היא למדה להתאים צבעים, אז אני בכלל מאושרת:). יש עוד תחומים רבים שאני אישית כאמא מאפשרת לה להחליט בעצמה כמו מה לאכול או מה נעשה עכשיו. לפעמים אני מציגה מספר אפשרויות ונותנת לבחור מבינהם ולפעמים לא. מעבר לכך אני משתפת בהתלבטויות שונות: "חשבנו ללכת עכשיו לשחק בפארק אבל יש הרבה ילדים היום, מה את חושבת, כדאי ללכת היום או לחכות ליום אחר?", "אנחנו רוצים לנסוע לטייל מה נשמע לך מעניין יותר X או Y?" ולפעמים גם החלטות קצת יותר מהותיות שאני מרגישה שצריכה להיות לה אמירה בנושא. היא לא נגררת אחרינו היא שותפה בהחלטות שקשורות לכל המשפחה.

עוד על שיתוף. מה אני עשיתי היום ומה את עשית היום בגן. איך אני הרגשתי היום ואיך את מרגישה. אני מרגישה בנוח לשתף ברגשות "אני עצובה עכשיו כי אני מתגעגעת למשפחה והחברים בישראל". הרבה פעמים היא אף נותנת לי עצות איך להתמודד עם הרגשות שלי וכמובן גם להיפך. חשוב לי שהיא תדע שלגיטימי להרגיש ושיש דרכים להתמודד עם הרגשות. אני מנסה לא להתבלבל אפילו לרגע בכך שאני אמא שלה והיא הבת שלי, אנחנו לא חברות ולא מחליפות תפקידים אבל שיתופיות במה שאפשר. מקווה שאני מצליחה...ימים יגידו.

במסגרות חינוכיות, קל לנו כאנשי הוראה ללכת בצורה עיוורת לפי מה שתכננו והילדים הרבה פעמים הם כלי משחק שלנו. אני חושבת שאפשר לשתף, לשאול, לתת לבחור מבין שתי אפשרויות שהתכוננו אליהם. להיות גם קצת גמישים כי אז זה זורם יותר. יש היום מעט ילדים בגן- זה זמן נהדר לבשל משהו ביחד. יש מעט תלמידים בכיתה- זו הזדמנות לחזור על החומר שכל אחד מכם לא הבין. "המורה יש שמש נעימה בחוץ, בוא נעביר את השיעור לדשא"- למה לא? (התלמידים הקשיבו טוב יותר מאשר בכיתה). איך קל לכם ללמוד את הנושא הזה? בתרשימים או סיכומים? וכדומה.

דוגמא לשיתופיות שראיתי בגן ילדים- המורה סיפרה לילדים שצריך לידע את ההורים בכך שמחר יתקיים פיקניק לכבוד אחד התלמידים שעוזב את הגן. הילדים ישבו סביב המורה שהחזיקה בידה מחשב נייד וביחד הם חשבו כיצד לנסח את המכתב להורים. נשמע תמוהה? הם ניסחו מכתב פשוט מאוד, בהכוונה של המורה בכך שצריך לכתוב בהתחלה "הורים יקרים שלום", את כל המידע בגוף המכתב ובסוף, "תודה, התלמידים". מה שאני רואה בכך מלבד אותה שיתופיות, היא הזדמנות נהדרת ללמד את הילדים כיצד כותבים מכתב פשוט.

בגן בו לומדת ביתי דוגלים בעצמאות רבה. מלמדים את הילדים ללבוש את המעיל/ ג'קט שלהם לבד, ללכת לשירותים לבד, למזוג לעצמם חטיף ומים וכדומה. כשהתחיל החורף התמלאתי דאגות, כיצד היא תסתדר עם המעיל, המגפיים והכפפות וזאת בנוסף לשאר הדאגות מהקור, מהשפה הזרה ועוד ועוד. בהמלצת אחת האימהות, עבדנו קצת בבית על לבישת המעיל ונעילת המגפיים וכדי להקל עליה קנינו כפפות לילדים שקל יותר ללבוש לבד. התאמת הציוד מאפשרת לה להיות עצמאית. בכך התחלפו הדאגות שלי לגאווה על היכולות שלא חשבתי שקיימות.

גם כהורים וגם כמורים אני לא חושבת שבושה להודות בכך שאנחנו לא יודעים. אין הכוונה לאי ידיעה של החומר אותו אנו אמורים להעביר אבל אם אני לא יודעת מה אוכלים פרפרים, אפשר ללכת יחד למחשב ולבדוק.

תשתפו, תנו לילדים עצמאות במה שאפשר...כיף להסתכל עליהם אחר כך ולהתגאות במה שהם מסוגלים. אל תתנו להם להדליק לבד את החנוכיה, אך הם בהחלט יכולים לבנות אותה ולסדר את הנרות. 

אני לא בטוחה שהצלחתי לשחרר עדיין, במקום שעה של קליטה בגן הייתי שם חודש! מבעד לחלון אמנם, אבל לא הלכתי...יש עוד על מה לעבוד!

חג אורים שמח!