דוגמא אישית

היי חברים,

בשבועות הראשונים שלי כמדריכה בצבא, המפקדת שלי אמרה לי שאם אני רוצה שלצוות שלי יהיה "רעל" אני חייבת להיות "מורעלת" בעצמי כי אחרת זה לא יעבוד. כמובן שהיא צדקה וכבר ביום למחרת בתרגיל חוליה הסתערתי כאילו אין מחר..איבדתי מעט דם (אבל מה זה לעומת חיילים קרביים!) ומאז הצוות שלי היה שבוי בכוחותי מדי שבוע.

אני זוכרת את עצמי בכל מיני סיטואציות בהם אני מרימה שקית מהריצפה או כיסא על השולחן בכיתה ומיד אחרי חבורת תלמידים עושה את אותו הדבר. דוגמא אישית הוא כוח מניע מאוד גדול לדעתי. כשאתה כמבוגר או דמות פיקודית וכדומה רוצה להביא לעשייה, שלעיתים היא לא דבר אטרקטיבי, דוגמא אישית יכולה לשחק תפקיד גדול כמניעה. בתור מורים אנחנו רוצים שהתלמידים בכיתה ידברו בצורה נעימה ולא יצעקו, אז למה אנחנו צועקים? לפעמים זו ביצה ותרנגולת, הם צועקים אז אנחנו צועקים כדי שישמעו. לרוב אם נדבר בשקט אולי גם הם ינסו..

בתור הורים- אם אני מצפה למשהו מהבת שלי אני מחוייבת באותה נשימה לאותו הדבר. אם בבית שלנו לא צועקים אז גם אמא ואבא לא צועקים. יש יוצאי דופן כשמדובר בדברים שלילדים אסור ולמבוגרים מותר וזה חייב להיות מלווה בהסבר רציונאלי. 

הדוגמא האישית יכולה לבוא גם בצורת החשיבה. אם אנחנו מצפים מהילדים שלנו לא להתייאש ומגיעים הביתה אחרי יום עבודה, מראים תסכול וייאוש ממשימה שלא עמדנו בה, אנו משדרים מסרים שלא תואמים את החינוך והציפיות שלנו מהילדים שלנו ובכך לא מהווים דוגמא אישית. אם אני מראה לילד כיצד לא מתייאשים ומנסים שוב, אני נותנת לו מעבר לדוגמא, מוטיבציה לא להתייאש כאשר הוא לא יצליח במשימה משלו. לא קל לי לזכור שאני משמשת דוגמא בכל רגע נתון בעצם ואת התודה לתזכורות ולדוגמא האישית שלי אני חייבת לאבישי בעלי. 

אמא שלי גננת במקצועה. יש לזה יתרונות רבים, חוץ מזה שהיא מכירה את כל שירי הילדים כולל הכל, היא תמיד הייתה שם כשחזרתי מהגן או מבית הספר, בחופשות, במסיבות, בהופעות וכו'. מאז שאני זוכרת את עצמי הכל נעשה על ידה בנעימות, בשלווה ובליווי שירה שלה ברקע בהתאם לתקופה. כיוון שהיא הייתה איתי זמן משמעותי בכל יום וחופשה, למדתי הרבה ממנה ולקחתי ממנה דוגמא בדברים שונים בחיים. ככה חונכתי על ידי אמא שלי להיות נעימה לסביבה שלי, לכבד ולהיות סבלנית וסובלנית לשונה ממני. זה מלווה אותי עד היום ועוזר לי להסתגל במסגרות שונות, לחנך את הבת שלי בצורה שלווה יותר (אני כן יוצאת משלוותי לפעמים, אף אחד לא מושלם, נראה לי..). כשאמא שלי לימדה אותי לא לזרוק נייר עטיפה ברחוב ולשמור בכיס, היא לא רק לימדה אותי פעולה קטנה, אלא העבירה לי מסר מאוד חשוב שלא מלכלכים את הסביבה שלנו.

כל כך טריוויאלי בעיניי ועדיין לא בעיני כולנו, לא לזרוק זבל, לא להשאיר את הזבל שלך אחרי שנהנת ממנגל בפארק. זה הכל מתחיל ונגמר בחינוך. לא צריכה להיות אופציה כזו שזבל נשאר, גם אם צריך להעמיס את שקית הזבל לאוטו ולחפש פח, כך צריך להיות. ישראל היא לא המדינה היחידה בעולם ש"חולה" בתופעה הזו אך כמדינה נאורה ומערבית אנחנו נופלים בהרבה דברים פשוטים. והכל יכול היה להיות נהדר אם כל אמא תזכיר לילד שלה שמסיימים לאכול אוספים את הזבל. זו האמירה ולא "אסור ללכלך" אלא אין אופציה כזו בכלל ללכלך. זבל אוספים!

כשהגעתי לעיר השכנה למקום מגוריי כעת בארצות הברית, יצא לי לבקר באחד הפארקים ובו ארגז חול גדול מלא במכוניות וטרקטורים למשחק. עמדתי מספר דקות והשתאתי למראה עיניי. הלכתי לאחת האימהות שהיו בפארק כדי לברר במה מדובר והבנתי כי זה מכוניות משחק השייכות לפארק. שוב השתאתי.   

נכון, הפארק הזה נמצא בשכונה יקרה וסביר שזו עובדה חשובה, אך נתקלתי בדברים דומים גם בשכונות אחרות בעיר, שלא לדבר על הניקיון והנימוס בו הילדים משתוללים בפארק. הכל הוא פועל יוצא של צורת חשיבה שאפשר ללמד בקלות ילדים לאורך חייהם- 'יש עוד אנשים מסביבי, אני צריך להתחשב בהם, לנהוג בהם בצורה נאותה ולאפשר לכולם להנות ממה שיש לפארק להציע' (בהקשר לסיפור הפארק). 

לחנך לכבד את הזולת זה עולם ומלואו וזה בסיס לפתרון של בעיות רבות שאני בתור אזרחית הייתי סובלת מהם. בבוקר הרגשתי שמחצית הנהגים בכביש מנסים להרוג אותי בעוד הם עלולים להרוג גם את עצמם בנסיעה חסרת האחריות שלהם. אחר הצהריים הייתי לעיתים נמחצת בין המוני הורים וילדים שמנסים להכנס בבת אחת לאולם ההצגות, "כי אם לא יכנסו ראשונים אז האולם יפול עליהם". היו עוקפים אותי בגסות בתור בסופר ואחר כך זורקים את העגלה בחנייה כי למה לבזבז עוד שתי דקות להחזיר אותה, "יש המון חנייה בארץ בכל מקום, אז היא תתפוס מקום חנייה אחד, ביג דיל". בדרך חזרה שוב כמה חכמולוגים משתחלים לכיכר בלי להסתכל ימינה ושמאלה. ובלילה כשאני בבית הפרטי שלי, מנסה להנות מהשקט שלי אחרי כל היום השליו הזה, השכן ממול דואג לי לבידור לכמה שעות, ההתחשבות שלו כה גדולה עד כדי כך שהוא דואג לגוון בשירים וגם בחבריו הזמרים שמצטרפים לשירה.

ובלי ציניות עכשיו- מישהו זוכר שיש עוד אנשים מסביבו?

כולי תקווה שאצליח להיות דוגמא טובה בעיניי מי שלומד ממני ועדיין אופטימית שאפשר לשנות אם כולם ינסו קצת לחשוב על מי שמסביבם.