פורים כמקרה בוחן

היי חברים,

פורים בפתח ואני מניחה שרובכם כבר הכנתם או קניתם תחפושות לילדים ו/או לכם. האם הילד בחר את התחפושת שלו? כמה אחוז מהבחירה הייתה שלכם וכמה של הילד עצמו? האם גם הילדים הקטנטנים, נאמר בני השנתיים, בחרו לעצמם תחפושת?

אז החלטתי לכבוד חג פורים לקחת את החג כמקרה בוחן להתנהלות שלנו מול ילדים ומול תלמידים.

שיתופיות

כמה אנחנו משתפים את הילדים בהחלטות שנוגעות להם? דיברתי על זה בעבר כבר ואני חוזרת לזה שוב בהקשר של פורים. תשאלו את הילדים שלכם, לפחות הוורבלים שבינהם, האם זה כיף להם שאתם עושים דברים ביחד. אין תשובה אחת לזה. אבל אם הם נהנים מזה, אתם כעת מחוייבים. אז אם בפורים עסקינן, אתם יכולים לבחור את התחפושת בחנות יחד, או להכין את התחפושת ביחד. להכין את העוגיות למשלוחי המנות, או אם קניתם אז לסדר בצלחות ולעטוף יחד. הילדים יעריכו את הזמן המשותף, אתם לא תרגישו מצפון על כך שהילד כבר שלוש שעות לבד בחדר, כי הוא לידכם עוזר לכם והילד יהיה סופר מרוצה כי הוא עזר ואז זה גם שלו!

בבית הספר, כמורים (ומודה גם אני לא חפה מזה), אנחנו אוהבים ללמד, לכתוב על הלוח ושכולם יקשיבו ויקלטו את מה שהעברנו. (עמוק בפנים, רבים מאיתנו באו להוראה כי אהבו לכתוב עם גיר על הלוח, הלא כך?) אבל, אם תלמיד הוא חלק מהשיעור, כלומר משתתף פעיל בו, לדוגמא מעביר חלק ממנו, בונה מצגת ומציג אותה- מה שנקרא למידת עמיתים וכדומה, התלמיד זוכר ויודע טוב יותר את החומר. לראייה אני יכולה להעיד שהשיעור שאני הכי זוכרת כתלמידה, הוא שיעור תקשורת בו העברתי לכיתה תרגיל שהכנתי בבית על קולנוע.

שיתופיות אצל ילדים וגם בנוגע לתלמידים היא להתייעץ ולהגיע להחלטות משותפות יחד, כפי שדנתי על זה בעבר. כשילדים ותלמידים שותפים ומרגישים חלק, האחריות גם משותפת.

תחפושת מגניבה ופשוטה של דלי פופקורן Kelly Mindell- Pinterest

כבוד

לפעמים זה נראה לנו מוזר לדבר אל יצור פיצפון בן כמה חודשים, כי מה הוא כבר מבין?! אז תתפלאו, סביר להניח שהוא מבין וגם אם לא כל כך ולא הכל, הוא לומד כך את השפה ו-את אמא או אתה אבא, נהנים מלדבר עם מישהו, גם אם הוא לא עונה במילים. לכבד את התינוק לדעתי, זה להגיד לו מה קורה עכשיו, מה אנחנו עושים, לאן אנחנו הולכים. זה מתחיל מתינוקות וצריך להמשיך כך הלאה גם לפעוטות ולבוגרים יותר. 

לכבד ילדים זה לא לעשות משהו נגד רצונם שהוא לא הכרחי, כמו להלביש אותם בתחפושת שהם לא רוצים ואחר כך לפרסם את התמונות בכל מיני רשתות חברתיות. אני יודעת שזה נושא שנוי במחלוקת והרבה לא יסכימו איתי כי הם נהנים לשתף את תמונות ילדיהם המקסימים (והם אכן מקסימים ואני שמחה לראות אותם) אבל האם עצרתם רגע לחשוב אם זה בסדר מבחינתו של הילד? לרוב אנחנו לא יודעים כי הוא עדיין לא מדבר, או לא בדיוק יודע מה זה פייסבוק (גם אם יש לכם הגנות פרטיות על החשבון, לא לכל החברים שלכם יש ומספיק שיעשו לכם 'אהבתי' והתמונה של הילד שלכם תשייט ברשת). ובחזרה לעניין התחפושת- האם הכרחתם אותו להתחפש לתרנגולת עמוסת נוצות עם כרבולת ורגליים שאי אפשר ללכת איתן? אולי לא שמתם לב כמה דחפתם לזה כי "הוא כל כך חמוד ככה!"

אני חושבת שכולנו נופלים בזה לפעמים, בלדחוף בלי לשים לב (או אולי כן) למשהו שהילד לא בחר אבל לנו נראה נהדר. בשבוע שעבר סיפרה לי אחת האימהות מהגן שסוף, סוף אחרי חצי שנה הבן שלה נהנה ללכת לחוג שחייה (נהנה = לא צרח). יש הורים 'פושרים' (pusher) ואולי זה משתלם להם בסוף.. אבל בעיני לא ברור האופן הזה שבו ילד נגרר בכוח לחוג שלא בחר בו. וזה הזמן להגיד "תודה אמא שלא הכרחת אותי בסוף ללמוד לנגן על אורגן!" נהנתי מדברים אחרים ואפילו למדתי לנגן קצת לבד על האורגן.

לסיום, אם אוזני ההמן יצאו לא סימטרים כל כך, כי הילד עזר להכין, תנשמו עמוק, זה בסדר (אני צריכה גם להגיד את זה לעצמי) הילדים יהיו כה גאים בעצמם שזה שווה! 

חג פורים שמח!